ב"ה
וכך פותח עט"ר את מסילת ישרים: "יְסוֹד הַחֲסִידוּת וְשׁוֹרֶשׁ הָעֲבוֹדָה הַתְּמִימָה – הוּא שֶׁיִּתְבָּרֵר וְיִתְאַמֵּת אֵצֶל הָאָדָם מַה חוֹבָתוֹ בְּעוֹלָמוֹ, וּלְמַה צָּרִיךְ שֶׁיָּשִׂים מַבָּטוֹ וּמְגַמָּתוֹ בְּכָל אֲשֶׁר הוּא עָמֵל כָּל יְמֵי חַיָּיו.
מסילת ישרים. "מְסִילַּת יְשָׁרִים סוּר מֵרָע". מְעַטִּים יִהְיוּ מִן הַמִּין הַזֶּה, אֲשֶׁר יִקְבְּעוּ עִיּוּן וְלִימּוּד עַל עִנְיְנֵי שְׁלֵימוּת הָעֲבוֹדָה, עַל הָאַהֲבָה, עַל הַיִּרְאָה, עַל הַדְּבֵיקוּת וְעַל כָּל שְׁאָר חֶלְקֵי הַחֲסִידוּת.
וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵין דְּבָרִים אֵלֶּה עִיקָּרִים אֶצְלָם, כִּי אִם תִּשְׁאַל לָהֶם, כָּל אֶחָד יֹאמַר שֶׁזֶּהוּ הָעִיקָּר הַגָּדוֹל, וְשֶׁלֹּא יְדוּמֶּה חָכָם שֶׁיִּהְיֶה חָכָם בֶּאֱמֶת, שֶׁלֹּא יִתְבָּרְרוּ אֶצְלוֹ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. אַךְ מַה שֶּׁלֹּא יַרְבּוּ לְעַיֵּין עָלָיו הוּא מִפְּנֵי רוֹב פִּרְסוּם הַדְּבָרִים וּפְשִׁיטוּתָם אֶצְלָם, שֶׁלֹּא יֵרָאֶה לָהֶם צוֹרֶךְ לְהוֹצִיא בְּעִיּוּנָם זְמַן רָב. וְלֹא יִשָּׁאֵר לִימּוּד הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וּקְרִיאַת הַסְּפָרִים מִזֶּה הַמִּין, כִּי אִם אֵצֶל אוֹתָם שֶׁאֵין שִׂכְלָם כָּל כָּךְ דַּק וְקָרוֹב לִהְיוֹת גַּס, שֶׁאֵלֶּה תִּרְאֶה אוֹתָם שׁוֹקְדִים עַל כָּל זֶה וְלֹא יָזוּזוּ מִמֶּנּוּ… וְאוּלָם תּוֹלְדוֹת הַמִּנְהָג הַזֶּה רָעוֹת מְאֹד לַחֲכָמִים וְלַבִּלְתִּי חֲכָמִים, כִּי גוֹרֵם שֶׁמֵּאֵלֶּה וּמֵאֵלֶּה יֶחְסַר הַחֲסִידוּת הָאֲמִיתִּי וְיִהְיֶה יָקָר מְאֹד לִמְצוֹא אוֹתוֹ בָעוֹלָם. כִּי יֶחְסַר מִן הַחֲכָמִים לְמִיעוּט עִיּוּנָם בּוֹ. וְיֶחְסַר מִן הַבִּלְתִּי חֲכָמִים לְמִיעוּט הַשָֹּגָתָם אוֹתוֹ, עַד שֶׁיְּדַמּוּ רוֹב בְּנֵי הָאָדָם שֶׁהַחֲסִידוּת תָּלוּי בַּאֲמִירַת מִזְמוֹרִים הַרְבֵּה, וּוִידּוּיִם אֲרוּכִּים מְאֹד, צוֹמוֹת קָשִׁים וּטְבִילוֹת קֶרַח וָשֶׁלֶג, כֻּלָּם דְּבָרִים אֲשֶׁר אֵין הַשֵּׂכֶל נָח בָּהֶם וְאֵין הַדַּעַת שׁוֹקְטָה.
וְהַחֲסִידוּת הָאֲמִיתִּי הַנִּרְצֶה וְהַנֶּחְמָד רָחוֹק מִצִּיּוּר שִׂכְלֵנוּ, כִּי זֶה דָבָר פָּשׁוּט, – "מִלְּתָא דְלָא רַמְיָא עֲלֵיהּ דֶּאִינִישׁ, לָאו אַדַּעְתֵּיהּ" (שבועות מ"א ב'). וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר קְבוּעִים בְּלֵב כָּל הָאָדָם הַיָּשָׁר הַתְחָלוֹתָיו וִיסוֹדוֹתָיו, אִם לֹא יַעֲסוֹק בָּהֶם – יִרְאֶה פְּרָטָיו וְלֹא יַכִּירֵם, יַעֲבוֹר עֲלֵיהֶם וְלֹא יַרְגִּישׁ בָּם.
תוכן העניינים מסילת ישרים:
פתיחה.
- הקדמת הרב המחבר למסילת ישרים.
- דברי החסידות ושלימות העבודה אינם מוטבעים באדם כתנועות הטבעיות. אם כן, ודאי שצריך עיון לקנותם.
- כיון שתמימות עבודה דבר מוכרח לשתהיה נרצית, איך יתכן שיתרשל האדם ממנו.
- היראה היא חכמה ממש, דבר שצריך בו עיון ולימוד, והיא לבדה החכמה העיקרית.
- חמשת חלקי שלמות העבודה וביאורם.
פרק א'. בְּבֵאוּר כְּלַל חוֹבַת הָאָדָם בְּעוֹלָמוֹ.
- ביאור חובת האדם בעולמו.
- האדם לא נברא אלא להתענג על ה', וזה העולם הבא. והאמצעיים לזה הם המצות, ומקום עשיתם בעולם הזה.
היום לעשות ומחר לקבל שכרם.
האדם בעולם הזה הוא בתוך מלחמה חזקה שכל עניניו ניסיונות לו.
בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן וכוּ'. - האדם נברא בעבור מצבו בעולם הבא.
משל למה הדבר דומה? לעירוני שנשא בת מלכים. - כפי כח האמצעיים ושימושם כן יהיה התכלית הנולד מהם.
פרק ב'. הַזְּהִירוּת.
- בביאור מידת הזהירות.
- המעלים עיניו מהצלתו הוא פחות מהבהמות.
מתחבולות היצר הרע הוא שלא להניח לבני האדם שישימו לב על מעשיהם. - אם אין אדם רוצה לפקח על עצמו, הקדוש ברוך הוא לא ירצה לפקח עליו.
פרק ג'. בְּבֵאוּר חֶלְקֵי הַזְּהִירוּת.
- ביאור חלקי הזהירות.
- נוח לו לאדם שלא נברא וכוּ'.
"יפשפש וימשמש" – שתיהן אזהרות טובות ומועילות מאוד.
צריך אדם לקבוע שעות לשקול מעשיו, ולפלסם כסוחרים בעסקיהם.
"על כן יאמרו המושלים" – המושלים ביצרם. - "תשת חשך" – זה העולם הזה.
שתי טעיות נמשכים לעין מחשך הלילה, וכמוהם לשכל מחשך החומריות.
רק מי שיצא ממאסר יצרו – רואה האמת ויכול ללמד. - משל גן המבוכה – מבוך הבחירה בחיים.
הצלת האדם היא התבוננות ובזמן קבוע.
פרק ד'. בְּדֶרֶךְ קְנִיַּת הַזְּהִירוּת.
- בדרך קנית הזהירות.
- ההדרגות בהתבוננות – שלמי הדעת.
ההערה לשלימים אל הזהירות הוא פן יחסרו מן השלימות.
תכלית המדרגה – יראת חטא. - הערה אל הבלתי שלימים כל כך היא לפי ענין הכבוד שהם מתאוים לו.
היקר הנצחי לפי שאין מכירים אותו עכשיו – אין חוששים לו. אך בזמנו יכירוהו. ומי שלא חשש לו ויחסר ממנו יצטער צער חזק. - ההערה להמון היא בראותם עומק הדין עד היכן מגיע.
אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו וכוּ'.
מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם חסידיו וכוּ'.
הרבה צדיקים שנענשו על דברים קלים כגון אברהם ויעקב ויוסף ואחרים כאלה. - כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט.
עבד ששוקלים עליו קלות כבחמורות תקנה וכוּ'.
כמו שאין הקדוש ברוך הוא מניח מלשכור כל מעשה טוב, כן לא יניח מלענוש כל מעשה רע.
כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן וכוּ'.
אם יאמר לך יצר הרע חטא וכוּ'. - מידת הרחמים היא קיומו של עולם ותקוות החוטאים.
המתחרט על חטאיו חרטה גמורה, עקירת הדבר מרצונו תחשב לו כעקירת הדבר מעיקרו.
מאריך אפה וגבי דילה.
פרק ה. בְּבֵאוּר מַפְסִידֵי הַזְּהִירוּת וְהַהַרְחָקָה מֵהֶם.
- שלושה מפסידי המידה.
- המפסיד הראשון: טרדות העולם. הוי ממעט בעסק – ועסוק בתורה.
רפואה ליצר הרע היא התורה. וזולתה אי אפשר לינצל ממנו.
הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו. - המפסיד השני: השחוק מאבד את לב האדם עד שאין הדעת שולטת בו.
שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה.
הלצון הורס כל בנייני המוסר והיראה.
הליצים שאינן מתפעלים מן התוכחות אין להם תיקון אלא בשפטים. - המפסיד השלישי – החברה.
לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת וכוּ'.
הוי עז כנמר כנגד ההבלים.
פרק ו'. זריזות.
- בביאור מידת הזריזות.
צריך חוזק גדול כדי להתגבר על הטבעים.
העצל מביא רעה על עצמו בשב ואל תעשה. - רעות העצל.
פורץ גדר ישכנו נחש.
רעת העצל באה לו מעט מעט בלי שירגיש בה. - זריזים מקדימין למצות.
כמו שמשתדל יצר הרע להחטיא את האדם בעבירות, כך משתדל למנוע ממנו המצות.
והנה עלה כלו קמשונים שמבקש פירוש של פרשה.
רעת העצל באה לו מעט מעט בלי שירגיש בה.
כל קולא צריכה בדיקה.
המלאכים נשתבחו במדת הזריזות.
פרק ז'. בְּבֵאוּר חֶלְקֵי הַזְּרִיזוּת.
- אין סכנה כסכנת הזמן.
מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה.
לעולם יקדים אדם לדבר מצוה.
לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה.
"הוא ינהגנו עלמות" כאלין עולימיא. - זריזות שאחרי המעשה.
אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה.
כל מעשיהם של צדיקים במהירות.
כמו שהזריזות היא תולדת ההתלהטות, כן מן הזריזות יולד ההתלהטות.
פרק ח'. בְּדֶרֶךְ קְנִיַּת הַזְּרִיזוּת.
- אמצעים לקניית הזריזות.
מה שיגביר הזריזות הוא ההסתכלות בטובות הבורא יתברך.
אין לך אדם באיזה מצב שיהיה שלא יראה נפלאות ה' עמו.
פרק ט'. בְּבֵאוּר מַפְסִידֵי הַזְּרִיזוּת וְהַהַרְחָקָה מֵהֶם.
- הגדול שבמפסידי הזריזות הוא בקשת המנוחה הגופיית.
צריך אדם לנהוג את עצמו כשכירי היום.
ממפסידי הזריזות – רוב הפחד מתולדות הזמן. - יש יראה ראויה, ויראה שוטה, וההפרש שביניהם.
מי שמפקיר עצמו לסכנות, אין זה בטחון אלא הוללות וחוטא.
מקום שההיזק מצוי יש לישמר. אך מקום שאין ההיזק מצוי אין לירא.
שבעה דברים אמר שלמה בעצל.
אין היראה גורמת לעצל שיתעצל, אלא העצלה גורמת לו שיתירא.
פרק י'. בְּבֵאוּר מִדַּת הַנְּקִיּוּת.
- ההפרש שבין הנקי לזהיר.
רק מי שניקה לגמרי הוא הראוי ליראות את פני המלך. - עבירות שאדם דש בעקביו סובבות אותו וכוּ'.
רובם בגזל, מיעוטם בעריות וכולם באבק לשון הרע.
פרק יא'. בִּפְרָטֵי מִדַּת הַנְּקִיּוּת.
- גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן.
רוב בני אדם טועמים טעם גניבה.
ואת אשת רעהו לא טמא. - קשה גזל הדיוט.
השכור אצל חבירו כל שעותיו מכורות הן לו.
העושה מצוה על חשבון זמן עבודתו – עבירה בידו.
הרי שגזל חיטים וטחנה.
הגזל הבלתי נגלה הוא כדבר המתדבק ביד האדם מאליו. - המשביח סחורתו כדי להעלים חסרונותיה קרוי: עַוָּל, שָׂנאוּי, מְשׁוּקָּץ, חֵרֶם, תּוֹעֵבָה.
כל הגוזל חבירו אפילו שוה פרוטה כאילו נוטל נפשו.
הפרש שבין ההשתדלות הטוב להונאה.
קשה עונשן של מדות ומשקלות.
גזל הריבית. - אמר הקדוש ברוך הוא אל תאמר הואיל ואסור לי להשתמש באשה הריני תופסה וכוּ'.
עשתה התורה במצות נזיר מה שמסרה לעשות לחכמים בכל שאר המצות.
איסורי העריות כאיסורי הזנות.
כל המרצה מעות מידו לידה וכוּ'.
לא יסתכל אדם באשה נאה.
בעון נבלות פה.
אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו וכוּ'.
כל החושים צריכים להיות נקיים מן הזנות וענינו.
הרהורי עבירה קשים מעבירה. - מאכלות אסורות משחיתות את הנפש.
המאכלות האסורות מכניסים טומאה ממש בלבו של אדם.
"להבדיל בין הטמא לטהור", אין צריך לומר בין חמור לפרה וכוּ'.
תערובת האיסור יחשב כעירוב דבר ארסיי במאכל. - אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו 'זכור מעשיך הראשונים'.
המלבין פני חבירו ברבים.
כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה.
"לפני עור" – לפני סומא בדבר. - היכי דמי אבק לשון הרע.
כל דיבור שיכול להולד ממנו נזק או בזיון לחבירו הרי זה מכלל לשון הרע.
כל המספר לשון הרע כאילו כופר בעיקר.
נקימה ונטירה.
אמר רבי אלעזר" 'לאו' – שבועה. - בדבר שקר יש מדריגות מדריגות – אחת קשה מחברתה.
המכזבים בדבריהם וְהַבַּדָּאִים.
חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. - אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם.
כל אדם, כפי רבות חשיבותו וחכמתו צריך שירבה זהירותו בעבודה ודקדוקו בה.
לעולם אל תהי שבות קלה בעיניך.
"שינך כעדר הרחלים", מה רחל זו צנועה וכוּ'.
נקיות המעשים. - יותר קשה הנקיות במדות – מן הנקיות במעשים.
הגאוה תולד מסברות מתחלפות ותוליד תולדות מתחלפות. - כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה.
יש בכעס מדריגות רבות וכולם רעות.
"תולה ארץ על בלימה" – על מי שבולם פיו וכוּ'.
אפילו לדבר מצוה אין לכעוס.
בשלושה דברים אדם ניכר: בכיסו, בכוסו, בכעסו. - הקנאה סכלות גדול, שאינו מרויח לעצמו, ולא מפסיד לחבירו, אלא מפסיד לעצמו.
אין אדם נוגע במוכן לחבירו.
לעתיד לבא תסור הקנאה. - אין אדם מת וחצי תאותו ידו.
התאוה מתחלקת לשתים: תאות הממון ותאות הכבוד, והשניה קשה מהראשונה.
לא כל המרבה בסחורה מחכים.
חמדת הכבוד. מי בראש? בן ישי בראש.
הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם.
אל תבקש גדולה.
אהוב את המלאכה. פשוט נבלתא בשוקא.
הכבוד הוא מהמכשולים היותר קשים של האדם.
פרק יב'. בְּדַרְכֵי קְנִיַּת הַנְּקִיּוּת.
פרק יג'. בְּבֵאוּר מִדַּת הַפְּרִישׁוּת.
- כל דבר שיכול להולד ממנו גרמת רע – צריך הפרוש שיפרוש ממנו.
לא דייך ממה שאסרה התורה.
כל היושב בתענית נקרא קדוש.
צדיק אוכל לשובע נפשו.
עד שאדם מתפלל על דברי תורה שיכנסו בתוך מיעיו וכוּ'. - יש פרישות שנצטוינו בו, ויש פרישות שהוזהרנו עליו.
אין לך תענוג עולמי שלא ימשוך אחריו איזה חטא בעקב.
אבר קטן יש באדם, משביעו רעב מרעיבו שבע.
חיצוניות המושכת סכנות.
בטלה המביאה לידי חטא. - כיון שכל עניני העולם הם סכנות, ודאי שישובח מי שירבה להרחיק עצמו מהם.
לא גזרו גזירה שהציבור לא יוכל לעמוד בה.
יש בעם מדריגות מדריגות – איש לפי שכלו.
יבאו אלה ויכפרו על אלה. - הפרישות הרעה.
אסור לאדם שיסגף עצמו.
כל היושב בתענית נקרא חוטא.
כלל ענין הפרישות.
פרק יד'. בְּחֶלְקֵי הַפְּרִישׁוּת.
פרק טו'. בְּדַרְכֵי קְנִיַּת הַפְּרִישׁוּת.
- דרכי הפרישות המובחרת.
פיתוי הערב לכאורה הוא מה שגם לחטא הראשון.
רעות תענוגות המאכל.
הרע שבתענוגות העולם.
ההתמדה בין השרים מפסיד הפרישות.
מעלת ההתבודדות.
צריך ליזהר בקניית הפרישות, שלא ידלג אל הקצה האחרון בפעם אחת.
פרק טז'. בְּבֵאוּר מִדַּת הַטָּהֳרָה.
- הטהרה היא תיקון הלב והמחשבות.
צריך שמעשים טובים לא יהיו משל יצר הרע.
לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמה. - מה שצריך עיון גדול לאדם הוא לינצל מתערובת של שלא לשמה.
אין העבודה מובחרת אלא כשנטהרה בתכלית טהרת המחשבה.
כל העושה מצוה כמאמרה, אין מבשרין אותו בשורות רעות.
מי שלא הגיע לאהבה האמיתית עם בוראו, יהיה לו זיקוק העבודה לטורח. אך מי שאוהבו באמת, יהיה לו לשמחה.
הלב, הוא המלך לכל האיברים. אם הוא אינו לעבודתו יתברך – אין עבודת שאר האיברים כלום.
פרק יז'. בְּדַרְכֵי קְנִיַּת הַטָּהֳרָה.
- כל מה שיעמיק האדם להתבונן על פחיתות מחומריות, יותר קל יהיה לו לטהר מחשבותיו.
ההזמנה למצות הוא אמצעי לטהרה.
מפסידי מידת הטהרה.
פרק יח'. מִדַּת הַחֲסִידוּת.
- מבאישי החסידות.
אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת.
כל מי שאוהב חבירו, ממה שיצוה ידון דעתו, וישתדל לעשות לו מה שידון שיהיה לו לנחת.
כלל החסידות הוא הרחבת קיום המצות בכל הצדדין והתנאים שראוי ואפשר.
הפרישות בלאוין והחסידות בעשין.
פרק יט'. בְּבֵאוּר חֶלְקֵי הַחֲסִידוּת.
- שלושת חלקי החסידות: מעשה, אופן העשיה, כוונה.
במעשה: בין אדם למקום ובין אדם לחברו.
בין אדם לחברו: בגוף, ממון ונפש.
שיירי מצוה מעכבים את הפורענות.
החסיד צריך שיהא מטיב לבריות ולא מריע להם. - שאלו תלמידיו את רבי זכאי: במה הארכת ימים?
שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן שמוע במה הארכת ימים?
שאלו תלמידיו את ר' פרידא במה הארכת ימים?
אמר רבי זירא מימי לא הקפדתי בתוך ביתי.
אמר רב יהודה מאן דבעי למהוי חסידא.
דרש רבי שמלאי, תורה תחילתה גמילות חסדים וכוּ'.
בשלושה דברים גדולה גמילות חסדים מצדקה.
כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים. - באופן העשיה: יראה ואהבה.
ביראה: בושת, הכנעה, כבודו יתברך.
באהבה: שמחה, דבקות, קנאה. - עיקר היראה – יראת הרוממות.
דע לפני מי אתה עומד.
להיות בוש מלפניו יתברך.
היראה צריך שתיכנס בלב האדם, אחר כך תראה פעולותיה באיברים. - זה אלי ואנוהו – כיבוד והדרת המצוות.
כל האוחז ספר תורה ערום – נקבר ערום.
השור הולך לפניהם וקרניו מצופות.
רבא רמי פוזמקי ומצלי.
כבוד שבת ויום טוב.
רבי אבהו הוה יתיב אתכתקא דשינא וכוּ'.
צריך החסיד לחדש המצאות שיעשה נחת רוח ליוצרו. - כל המכבד התורה גופו מכובד.
אמר רבי יוחנן מפני זכה אחאב למלכות?
אין זורקין כתבי קודש.
כיבוד בתי כנסיות ובתי מדרשות. - מי שאוהב את בוראו לא יצטרך ריצוי לעבודה אלא לבו יריצהו אליה.
כללי מידת אהבת הבורא.
שיאהב את הבורא כבן האוהב את אביו.
ב' תשובות למניעות המרחיקות את האדם מהאהבה. - החסידות באהבה: דבקות, שמחה, קנאה.
הדבקות שהאדם אינו יכול ליפרד ולזוז ממנו.
שיהיה ליבו עלז על שהוא זוכה לעבוד לפני האדון יתברך.
כל עבודת ה' שאין בה שמחה – פגומה.
קנא קנאתי לה'. הלוא משנאיך ה' אשנא.
מי שאוהב את ה' לא יכול לסבול ולראות שיחללו אותו. - הכוונה האמיתית, שיהיה האדם עובד רק למען כבודו של האדון יתברך.
הכוונה המעולה – קידוש שמו וכבודו יתברך.
אל יאמר האדם מי אני – כי זו חובתו בעולם.
כל מצוה ועבודה צריכה שתהיה לעילוי כבודו.
עילוי הכבוד יהיה בעילוי כבודם של ישראל ושלוותם. - החסידות בכוונה: טובת הדור:
החסיד צריך שישתדל על טובת דורו.
רצונו שהחסידים יהיו מזכים ומכפרים.
פרק כ'. בְּמִשְׁקַל הַחֲסִידוּת.
- כדי להצליח בחסידות צריך: שיהיה לבו ישר, שיהיה מעיין על מעשיו הרבה, ושישען באלהיו.
אין לדון דברי חסידות על מראיהן אלא על התולדות היוצאות מהן. - ענותנותו של ר' זכריה בן אנקלוס.
כשם שמצוה לומר את הנשמע כך מצוה שלא לומר את שלא נשמע.
מפני שהיו יודעים גודל השכר היו רבים ובאים לתקלות.
מוטב שלא יעשה מעשה החסידות דמחזי כיוהרא.
כל מה שהוא עיקרי במצוה, לא יניחנו מפני כל מלעיג. ומה שאינו עיקרי, אם יגרום ללצים שיליצו – אל יעשו בפניהם.
כדאי הייתי לחוב בעצמך.
פרק כא'. בְּדַרְכֵי קְנִיַּת הַחֲסִידוּת וְהַהַרְחָקָה מִמַּפְסִידֶיהָ.
- מה המועיל לקניית מידת החסידות.
אין השכינה שורה מתוך עצבות וכוּ'.
כל מזונותיו של אדם קצובים לו וכוּ'.
יכול אפילו יושב בטל?.
פרק כב'. בְּבֵאוּר מִדַּת הָעֲנָוָה וַחֲלָקֶיהָ.
- חלקי הענווה: במחשבה ובמעשה.
בתחלה צריך שיהיה האדם עניו במחשבתו ואחר כך יתנהג בדרכי הענוים.
אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך.
כמה גדולים נמוכי הרוח.
אמר הקדוש ברוך הוא, בני אני חושק בכם. שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה.
מפני מה לא נקרא ספרו של נחמיה על שמו. - ענוות המעשה: שפלות, סבילת עלבונות, שניאת הרבנות ובריחה מהכבוד, ולכבד הבריות.
לעולם יהיה דיבורו של אדם בנחת.
בדיבורו, בהליכתו,בשיבתו, בקטנותו.
כל המהלך בקומה זקופה. - סבילת עלבונות.
הנעלבים ואינם עולבים.
אמרה לו כך ציוני בעלי.
אהוב את המלאכה, ולעולם אל תהי רץ אחר השררה.
אין הרבנות אלא משא גדול על שכם הנושא אותה.
איזהו המכובד? המכבד את הבריות.
הוי מקדים בשלום.
הענוה מסירה מדרך האדם מכשולות רבים.
פרק כג'. בְּדַרְכֵי קְנִיַּת הָעֲנָוָה וְהַהַרְחָקָה מִמַּפְסִידֶיהָ.
- הרגילות וההתבונן.
דע מאין באת
חילוף תולדות הזמן.
יתבונן על חובתו וחולשת שכלו.
איזהו חכם, הלומד מכל אדם. - אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן.
אין הגאוה יותר אלא במי שסכל יותר.
הרחקה מאנשים חנפים.
אין טוב לאדם אלא שיבקש לו חברים תמימים.
פרק כד'. בְּבֵאוּר יִרְאַת הַחֵטְא.
- ב' חלקיה: יראת העונש, ויראת הרוממות.
יראת הרוממות אינה מגעת אלא מתוך השכלה והתבוננות. - יראת הרוממות – בשעת מעשה.
יראת חטא, בכל עת ובכל שעה.
נהר דינור מהיכן יוצא? מזיעתן של חיות. - חלקי יראת החטא, בעבר, בהווה ובעתיד.
משה דאג ואמר שמא מעלתי בשמן המשחה?.
היה אברהם מתפחד ואומר וכוּ'.
אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא אוצר.
פרק כה'. בְּדֶרֶךְ קְנִיַּת הַיִּרְאָה.
פרק כו'. בְּבֵאוּר מִדַּת הַקְּדֻשָּׁה וְדֶרֶךְ קְנִיָּתָהּ.
- תחילתו כבודה וסופו גמול. תחילתו השתדלות וסופו מתנה.
אדם מקדש עצמו מעט – מקדשים אותו הרבה.
ההפרש שבין טהור לקדוש.
האיש המתקדש בקדושת בוראו, אפילו מעשיו החומריים חוזרים להיות עניני קדושה.
כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו הקריב ביכורים. - שיהיה דבק באלוקיו עד שבשום מעשה לא יפרד ולא יזוז ממנו.
יהיה כמלאך ה' ממש.
קנייתה בפרישות רבה, עיון בסתרי עולם, וידיעתו יתברך, המביאים לדבקות.
מפסידי המידה: חסרון הידיעות האמיתיות, רוב חברת בני האדם. - רוח הקודש ותחיית המתים.
שלושה מפתחות לא נמסרו ביד שליח.
כל אדם לפי האומנות שבידו צריך לו הישרה והדרכה לעבודה ולחסידות.
תושלב"ע.